פוסטים בפורום

אורי אפנצלר ירדני
03 בפבר׳ 2021
In קבוצת דיון - כלכלה וחברה
חוק יסוד: הזכויות החברתיות נועד לקיים רשת ביטחון חברתית בתחום הדיור, הסעד, הרווחה, החינוך והבריאות לכל דורשת ודורש, והוא כולל את חמש הזכויות האוניברסליות הבאות: 1. הזכות לרווחה ולחיים בכבוד. 2. הזכות לדיור הגון. 3. הזכות למשלח-יד ולהגנה מתחרות בלתי-הוגנת. 4. הזכות לחינוך ולהשכלה גבוהה. 5. הזכות לטיפול רפואי ולבריאות ציבורית. העולם בשנת 2021 הוא במלחמת עולם שתוצאותיה הכלכליות-חברתיות גרועות לאין שיעור מתוצאות מלחמת העולם השניה. מאבקנו הוא ליום שאחרי. האם יהיו כאלו שיזכו ליהנות מביזה חופשית של תקציב המדינה ושל משאבי הציבור, תוך הפגנת בוז לשוויון בפני החוק, לשוויון ההזדמנויות, לחירות הכלכלית שלנו ולערבות ההדדית אותה אנו דורשים? לא ניתן לכך לקרות. הבטחת הדמוקרטית: באותו היום שבו נבטל את חוק יסוד: הלאום הבזוי, נחוקק את חוק יסוד: הזכויות החברתיות. ומאותה הסיבה. כי כ-ל הזכויות כאן בארץ הן של כ-ו-ל-ם. דוד מזרחי ואורי אפנצלר ירדני. --- למעוניינים בהרחבה הכוללת מקורות היסטוריים: דרישת הדמוקרטית לחקיקת "חוק יסוד: הזכויות החברתיות" מבוססת הן על תקדים היסטורי נשיאותי אמריקני, כפי שהתפרס בנאום לאומה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בשנת 1944 בזמן מלחמת העולם, שזכה לכותרת "מגילת הזכויות [החברתיות] השנייה". והן על ההגות הפוליטית הישראלית, הליברלית והחברתית, כפי שביטאו אותה מנהיגי הציונות דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי. ב-11 בינואר, 1944, אל מול זוועות מלחמת העולם שעוד טרם הוכרעה על ידי בעלות הברית המדממות, נשא נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט נאום של תקווה אל האומה האמריקנית. נאום שהיתה בו הבטחה להשלים את מהפכת הניו-דיל, ששחררה אמריקנים רבים כל כך מהעוני ומהעבדות המודרנית. הנה תמצית נאומו: "האומה, במהלך השנתיים האחרונות, הפכה לשותפה פעילה במלחמת העולם הגדולה ביותר נגד העבדות האנושית. שילבנו ידיים עם אנשים שחושבים כמונו כדי להגן על עצמנו בעולם שסכנת שלטון גנגסטרים מאיימת עליו. [...] במלחמה זו הוכרחנו ללמוד כמה תלויים אחד בשני כל הקבוצות וחלקי האוכלוסייה באמריקה. [...] כעת, ברור לנו כשמש שחירות אישית אמיתית אינה יכולה להתקיים ללא ביטחון ועצמאות כלכלית. 'בני-אדם נזקקים אינם חופשיים.' אנשים רעבים וחסרי עבודה הם כחומר ביד יוצר הדיקטטורות. בימינו אנו, התקבלו אמיתות כלכליות אלו כמוכחות מאליהן. התקבלה על-ידינו, אפשר לומר, מגילת זכויות שנייה, תחתיה ימוסד בסיס חדש של ביטחון ושגשוג לכולם, ללא הבדל מעמד, גזע או אמונה. אמיתות אלו כוללות: הזכות לעבודה יעילה ומשתלמת [...]; הזכות לשכר-עבודה המספיק כדי לספק מזון, מלבוש ופעילות פנאי מספיקה; הזכות של כל חקלאי/ת לגדל ולמכור את מרכולתו ברווח שיעניק לו ולמשפחתו חיים הגונים; הזכות של כל איש עסקים, קטן כגדול, לסחור באווירה של חירות מתחרות בלתי הוגנת ומשליטה מונופוליסטית בבית או מחוץ לארץ; הזכות של כל משפחה למעון הגון; הזכות למרפא הגון ולהזדמנות ליהנות מבריאות טובה; הזכות להגנה מהחרדות הכלכליות של הזקנה, החולי והאבטלה; הזכות לחינוך טוב. כל הזכויות הללו מבטאות ביטחון. ואחרי שהמלחמה הזאת תנוצח עלינו להיות מוכנים לנוע קדימה, בקיומן של זכויות אלו, לטובת מטרות חדשות של אושר ורווחה." (סוף ציטוט) --- עשור קודם לכן, באוקטובר 1934, נפגשו שני מנהיגים ציונים, דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי, לסדרת פגישות חשאיות בלונדון שמטרתן הייתה הסכם שלום בין הפלגים היריבים בתנועה הציונית. המו"מ הניב שלושה הסכמים שלא יצאו לפועל בשל התנגדות בתנועת הפועלים, אך ביצר ידידות עמוקה בין המנהיגים וכמה הסכמות עקרוניות היסטוריות בתחום המדיני ובתחום הכלכלי-חברתי. ידועה לכל משנתו החברתית של דוד בן-גוריון, הסוציאליסט הציוני. אך ב-16 בנובמבר, בתום פגישותיהם בלונדון, פרסם ז'בוטינסקי, הליברל הציוני, מאמר בשם "הגאולה החברתית", שנודע מאז בשם "חזון חמשת המ"מים". המאמר כתוב כשיחה בין שניים וקיים יסוד מחקרי להאמין שהתבסס על שיחותיהם והסכמותיהם של בן-גוריון וז'בוטינסקי בנושא החברתי-כלכלי. מתוך המאמר: "אני מצייר לעצמי שהדבר, שאנו מכנים אותו בשם "הצרכים האלמנטריים" של אדם רגיל – אותו הדבר, שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות, כשאינו מוצא פרנסה זו, - כולל חמישה דברים : אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית אפשר לסמן דבר זה בקיצור: מזון – מעון – מלבוש – מורה – מרפא: חמש פעמים מ'. ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג ידוע על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה, על פי 'תרופתי', צריכה להיות: כל אדם, שמודיע, שהוא דורש את 'חמש המ"מין', צריך לקבל אותן. זהו הראשון משני החוקים 'שלי'. מכאן יש להסיק, שבידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את חמש המ"מין לכל אותם האזרחים, שידרשו אותן. מאין תיטול אותן המדינה? התשובה על כך הוא החוק השני 'שלי': המדינה תיטול אותן בכוח מן האומה ממש כמו שהיא נוטלת כיום מסים אחרים ומכריחה בני-אדם צעירים לעבוד בצבא. [...] למדינה יש רק תפקיד סוציאלי יחיד ומיוחד: לא להתיר שבני האדם ירעבו או יישנו תחת כיפת-השמים כשהם יחפים או ערומים. בקצרה, 'לבטל את הדלות'. ולכם יש רק אמצעי אחד: להבטיח את 'חמש המ"מין' לכל מי שחסר אותן; להבטיח לא על ידי כל מיני תקנות מסובכות ונפתלות, אלא בדרך פשוטה, ישרה וקונקרטית: לתת, וחסל. [...עונה איש-שיחו] - אילו היה הדבר כך, כפי שאתה מצייר, הרי היתה נוצרת סכנה חדשה, אפשר גדולה עוד יותר מן הניצול: מי ילך לעבוד, אם אפשר ללכת בטל וליהנות מן ה'מ"מין'? הרי אז יווצר מצב כזה, שהיחידים שיעבדו יהיו אותם הצעירים ה'מגוייסים' לעבודת-הצבא הסוציאלית החדשה שלך!… [משיב הראשון] - מכאן רואים, שהמושג שלי על 'עבודה' הוא נעלה ואצילי הרבה יותר משלך: כי על-פי השקפתך 'יעבוד' האדם הרגיל רק כל זמן שכופה עליו ודוחף לכך השוט של סכנת הרעב, ואני אומר, שהאינסטינקט של ההתאמצות של יצירת דברים חדשים, של היות בורא ויוצר, בצלמו ובדמותו של הקדוש-ברוך-הוא, הוא החזק מכל הגורמים בהיסטוריה ובמשק. כשאני אומר, שהאדם נלחם תמיד בכפיה של זיעת-אפיים, הרי אני מדבר רק על הכפייה: עבוד, אחרת תרעב אתה ואשתך וילדיך! זוהי קללה, בכך אין האדם רוצה, בזה יילחם עד שישתחרר מן השעבוד ללחם. ואולם אז יגלה האדם, שתענוג העבודה, שההנאה מן ההתאמצות היצירתית הם אצלו חזקים לאין שיעור מן הפחד שהיה לו מפני הרעב. הבטיחו לו את 'חמש המ"מין' – ותראו, כיצד יתחיל מחר לרדוף אחר העבודה, אחר העבודה דווקא. מה יהא אז טיבה של 'העבודה' (בשים לב אל תפקידן של המכונות בעתיד) – איני יכול לומר לך, ואולם אין ספק, שאיש-העתיד כבר ימצא את הצורות של התאמצות יצירתית, שאין אנו יכולים עכשיו לצייר אותן לעצמנו. ואולם הפאתוס של העבודה יתגלה בכל הדרו אז דווקא, ש'העבודה' לא תהא קשורה עוד ב'מחסור'..." (סוף ציטוט) --- מגילת הזכויות החברתיות של רוזוולט ומורשתם החברתית של ז'בוטינסקי ובן-גוריון, משלימות זו את זו ומעניקות לנו השראה ומסד פוליטי מוצק למאבקנו על זכויותינו החברתיות. אורי אפנצלר ירדני מקורות וקישורים: וידאו - נאום הנשיא רוזוולט 11 בינואר, 1944 - https://www.youtube.com/watch?v=3EZ5bx9AyI4 טקסט - נאום הנשיא רוזוולט 11 בינואר, 1944 - http://www.fdrlibrary.marist.edu/archives/address_text.html מגילת הזכויות השניה, וויקיפדיה - https://en.wikipedia.org/wiki/Second_Bill_of_Rights הגאולה הסוציאלית / זאב ז'בוטינסקי, נובמבר 1934 - https://www.infocenters.co.il/jabo/jabo_multimedia/articlesl/hebrew/1934_24.pdf על הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות בישראל - מתוך וויקפדיה - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%AA_%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93:_%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA חוק יסוד זכויות חברתיות - מתוך אתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
1
2
69
אורי אפנצלר ירדני
10 בדצמ׳ 2020
In הפורום הרעיוני
הדבר העיקרי המונע שותפות ערבית-יהודית דמוקרטית הוא יהודים וערבים שטוענים שיש להם/ן בעיה עם "מפלגה ציונית" או "מפלגה לא ציונית". ואת הדיכוטומיה הזאת חייבים לרסק על מנת באמת לפנות לקהל דמוקרטי ערבי-יהודי בישראל מבלי לאבד איש או אישה. יש כמעט אחדות דעים בין ישראלים, יהודים וערבים, ליברלים וחברתיים ( להלן: הדמוקרטים), על כך שהדבר הכי חשוב כרגע הוא להחזיר את שלטון החוק ואת תפקוד מוסדות השלטון ולתקן את הקריסה הכלכלית, את הלאומנות, את הגזענות, ואת ההרס שיישאר לאחר יותר מעשור של השמרנות היהודית החדשה.  נקודת הפתיחה היא הכרה הדדית בזכויות ההגדרה העצמית הלאומית, התרבותית והדתית של שני העמים במולדת המשותפת. מכאן נגזרת הדרך הדמוקרטית להתמודד עם כל אחד מתרחישי פתרון הסכסוך המפלגים בינינו: 1. שתי מדינות-לאום לשני עמים (בנפרד או בקונפדרציה) - הדרך הדמוקרטית: נדרוש ששתי המדינות תאמצנה חוקות המבטיחות את ההגדרה העצמית של הרוב הלאומי במדינה לצד שוויון זכויות למיעוטים לאומיים, תרבותיים ודתיים. 2. מדינה אחת רב-לאומית - הדרך הדמוקרטית: נדרוש חוקה המבטיחה שוויון זכויות מוחלט בין כל האזרחים ופלורליזם רב-תרבותי, לאומי ודתי. 3. המשך המצב הקיים -  הדרך הדמוקרטית: נדרוש חידוש מיידי של המו"מ להסדר מדיני על עתיד השטחים. נתמוך באפשרות לקיים משאל-עמים במולדת בשאלה "ביחד או לחוד", נתנגד להקמת התנחלויות חדשות, להכשרת המאחזים, לסיפוח ולאזרוח של פלסטינים מהגדה המערבית. בתחומי מדינת ישראל נפעל לחקיקת חוקה המבטיחה שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, וזכויות מיוחדות למיעוטים לאומיים, תרבותיים ודתיים. ונעמיד לרשות כל אדם את האמצעים להילחם באפליה והדרה במרחב הציבורי בכל דרך. זו הדרך הדמוקרטית להתמודד עם השלכות הסכסוך על אי היכולת של דמוקרטים ישראלים, ציונים ולא ציונים, להתאגד למטרות פוליטיות משותפות. אני משוכנע שמבט שונה לעתיד הסכסוך הישראלי-ערבי, מקורי, פתוח ושאינו קובע מראש את התוצאה הרצויה ביותר, רק את הדרך הדמוקרטית שניתן להתמודד עם כל מציאות - היא הדרך לשותפות הערבית-יהודית הדמוקרטית. כך נוכל לומר, את ציונית, אתה ציוני? בואו אלינו. את לא-ציונית, אתה לא ציוני? בואו אלינו. חשבו על אליטת יהודי ארה"ב, שמסוף שנות העשרים התגאתה בכך שהם תומכים בציונות ובישראל, אך מגדירים עצמם "לא-ציונים". זאת, משום שלדעתם באותה התקופה (שנות ה-50 וה-60) הציונות דרשה מהציונים לעלות לארץ או להכיר בעליונות חשיבותה של ישראל על קהילות הגולה, ויהודי ארה"ב חששו שיואשמו בנאמנות כפולה או יותר גרוע. זה לא מנע מהחברה הישראלית והיהודית בארה"ב ליהנות משנים של שיתוף פעולה וקידום אינטרסים הדדיים. זאת, בתקופה שעוד ערכינו היו משותפים. אבל זה מסיפור אחר. כך גם הפלסטינים הישראלים. אם יורשה לי לשער, וכמובן אינני מדבר בשמכם/ן או אפילו בשם חלק מכם/ן. יכול להיות שאתם חוששים שכל עוד לא הוקמה המדינה הפלסטינית, כל עוד לא הגיע השלום המיוחל, הכרה בנחיצותה של הציונות, ביכולתה להיות תנועה לאומית הומניסטית-דמוקרטית (כמו חלקים נרחבים בתנועה הלאומית הפלסטינית), או לצורך העניין, השתתפות במסגרת פוליטית "ציונית" דמוקרטית, כמוה כנאמנות כפולה או בגידה. כלומר אפשרות פוליטית לא לגיטימית. אשמח לתגובתיכן, אורי אפנצלר, תל-אביב-יפו דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה ומחבר הרומן ההיסטורי "ברית הבריונים" (2014, אופיר), על סיפור יריבותם וידידותם של דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי.
4
47
656
אורי אפנצלר ירדני
مزيد من الإجراءات