הדבר העיקרי המונע שותפות ערבית-יהודית דמוקרטית הוא יהודים וערבים שטוענים שיש להם/ן בעיה עם "מפלגה ציונית" או "מפלגה לא ציונית". ואת הדיכוטומיה הזאת חייבים לרסק על מנת באמת לפנות לקהל דמוקרטי ערבי-יהודי בישראל מבלי לאבד איש או אישה. יש כמעט אחדות דעים בין ישראלים, יהודים וערבים, ליברלים וחברתיים ( להלן: הדמוקרטים), על כך שהדבר הכי חשוב כרגע הוא להחזיר את שלטון החוק ואת תפקוד מוסדות השלטון ולתקן את הקריסה הכלכלית, את הלאומנות, את הגזענות, ואת ההרס שיישאר לאחר יותר מעשור של השמרנות היהודית החדשה.
נקודת הפתיחה היא הכרה הדדית בזכויות ההגדרה העצמית הלאומית, התרבותית והדתית של שני העמים במולדת המשותפת. מכאן נגזרת הדרך הדמוקרטית להתמודד עם כל אחד מתרחישי פתרון הסכסוך המפלגים בינינו:
1. שתי מדינות-לאום לשני עמים (בנפרד או בקונפדרציה) - הדרך הדמוקרטית: נדרוש ששתי המדינות תאמצנה חוקות המבטיחות את ההגדרה העצמית של הרוב הלאומי במדינה לצד שוויון זכויות למיעוטים לאומיים, תרבותיים ודתיים.
2. מדינה אחת רב-לאומית - הדרך הדמוקרטית: נדרוש חוקה המבטיחה שוויון זכויות מוחלט בין כל האזרחים ופלורליזם רב-תרבותי, לאומי ודתי. 3. המשך המצב הקיים - הדרך הדמוקרטית: נדרוש חידוש מיידי של המו"מ להסדר מדיני על עתיד השטחים. נתמוך באפשרות לקיים משאל-עמים במולדת בשאלה "ביחד או לחוד", נתנגד להקמת התנחלויות חדשות, להכשרת המאחזים, לסיפוח ולאזרוח של פלסטינים מהגדה המערבית. בתחומי מדינת ישראל נפעל לחקיקת חוקה המבטיחה שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, וזכויות מיוחדות למיעוטים לאומיים, תרבותיים ודתיים. ונעמיד לרשות כל אדם את האמצעים להילחם באפליה והדרה במרחב הציבורי בכל דרך.
זו הדרך הדמוקרטית להתמודד עם השלכות הסכסוך על אי היכולת של דמוקרטים ישראלים, ציונים ולא ציונים, להתאגד למטרות פוליטיות משותפות. אני משוכנע שמבט שונה לעתיד הסכסוך הישראלי-ערבי, מקורי, פתוח ושאינו קובע מראש את התוצאה הרצויה ביותר, רק את הדרך הדמוקרטית שניתן להתמודד עם כל מציאות - היא הדרך לשותפות הערבית-יהודית הדמוקרטית.
כך נוכל לומר, את ציונית, אתה ציוני? בואו אלינו. את לא-ציונית, אתה לא ציוני? בואו אלינו.
חשבו על אליטת יהודי ארה"ב, שמסוף שנות העשרים התגאתה בכך שהם תומכים בציונות ובישראל, אך מגדירים עצמם "לא-ציונים". זאת, משום שלדעתם באותה התקופה (שנות ה-50 וה-60) הציונות דרשה מהציונים לעלות לארץ או להכיר בעליונות חשיבותה של ישראל על קהילות הגולה, ויהודי ארה"ב חששו שיואשמו בנאמנות כפולה או יותר גרוע. זה לא מנע מהחברה הישראלית והיהודית בארה"ב ליהנות משנים של שיתוף פעולה וקידום אינטרסים הדדיים. זאת, בתקופה שעוד ערכינו היו משותפים. אבל זה מסיפור אחר.
כך גם הפלסטינים הישראלים. אם יורשה לי לשער, וכמובן אינני מדבר בשמכם/ן או אפילו בשם חלק מכם/ן. יכול להיות שאתם חוששים שכל עוד לא הוקמה המדינה הפלסטינית, כל עוד לא הגיע השלום המיוחל, הכרה בנחיצותה של הציונות, ביכולתה להיות תנועה לאומית הומניסטית-דמוקרטית (כמו חלקים נרחבים בתנועה הלאומית הפלסטינית), או לצורך העניין, השתתפות במסגרת פוליטית "ציונית" דמוקרטית, כמוה כנאמנות כפולה או בגידה. כלומר אפשרות פוליטית לא לגיטימית. אשמח לתגובתיכן, אורי אפנצלר, תל-אביב-יפו דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה ומחבר הרומן ההיסטורי "ברית הבריונים" (2014, אופיר), על סיפור יריבותם וידידותם של דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי.