מפלגה חדשה יכולה לחולל שינוי רק אם היא תהיה שונה בעצמה.
בפוסט זה אנסה להצביע על נקודות כשל בהתארגנות הקיימת, לטעון ולהוכיח שללא שינוי פרדיגמה לא יהיה לה כל ערך, ולהציע דרך פשוטה לשיפור המבנה והנרטיב - כדי שאפשר יהיה לממש את עקרונות חוקת המפלגה ולחולל את השינוי שכולנו מייחלים לו במדינת ישראל.
נקודת המוצא שלי היא שכולנו כאן מפני שאין בינינו מחלוקת על כך שמדינת ישראל נמצאת בנתיב התרסקות, אין מחלוקת על כך ש"כל מסגרת חדשה ונקיה תהיה טובה יותר מן המסגרות המוכרות לנו", יש בקרבנו זעם רב גם כלפי ההתנהלות הפוליטית של כל הפוליטיקאים ובמיוחד של נתניהו ואנשיו, ויש בקרבנו זעם, תסכול וכאב מתוצאות ההתנהלות הזאת.
אבל האם מפלגה חדשה, דמוקרטית ו"נקיה" ככל שתהיה, יכולה לשנות את המציאות הזאת? התשובה הקצרה והברורה היא: "לא".
גם בתסריט האוטופי ביותר, לפיו כל הבוחרים בישראל שמעו על המפלגה ומבינים פחות או יותר את העקרונות שלה, צריך לצאת מנקודת הנחה שלכל הפחות 110 מתוך 120 מנדטים לא יצביעו למפלגה כזאת מפני שהם: כבולים למסגרות קיימות, מאמינים באידאולוגיה שונה, לא סומכים על ההתארגנות, לא מבינים אותה, וכך הלאה והלאה.
מתוך פוטנציאל של 10 מנדטים לכל היותר (שזה סדר הגודל המרבי של כל "מפלגות האווירה" מאז ומעולם), שמתוכו מהווים ה"הארד קור" של "מפגיני בלפור והגשרים" לא יותר מ-2-3 - צריך להניח שלפחות 50% יסברו, כמוני, שעדיף להצביע למפלגה אידאולוגית מבוססת (מרצ, המשותפת, ישראל ביתנו) - גם אם משהו שם לא עובד טוב - מאשר להסתכן בכך שהקול שלהם יימחק אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה.
אבל אפילו בתסריט האופטימי ביותר, שבו מפלגה חדשה תשיג 4-7 מנדטים, ההיסטוריה מלמדת שאלה יתפוגגו בתוך קדנציה אחת מבלי שעצם הכניסה לכנסת תשיג תוצאות כלשהן ובוודאי מבלי שתחולל שינוי ארוך טווח. ההוכחה הפשוטה ביותר היא שאף אחד מאיתנו לא זוכר את כל רשימת מפלגות האווירה מאז ועד היום, ובוודאי לא יכול למנות הישג חברתי ארוך טווח וראוי לציון של אחת מהן. העניין עמוק וקשה אפילו יותר כאשר לוקחים בחשבון ש'דמורקטית' לא מייצגת סקטור ספציפי של בעלי עניין, למשל גמלאים, אנשי ארץ ישראל השלמה או חרדים, אלא רעיון א-מורפי שגם היישום שלו לא ממש מובנה או מותווה באופן ברור (וספק אם אפשר בכלל להתוות אותו בסד הזמנים הנוכחי).
אם לא די בכל אלה – לאף אחד מן המעורבים ביוזמה אין, ככל הידוע לי, ניסיון פוליטי, היכרות עם תהליכים פרלמנטריים או ניסיון מול הממסד הממשלתי של מדינת ישראל (משרדי הממשלה). על כן, החשש שלי הוא שכל האנרגיה הנפלאה של המחאה, ושל ה"נמאס לי מהמצב הקיים" עומד להתרסק על "אתגר מעבר אחוז החסימה" ובמקרה הטוב על "נכניס מישהו לכנסת ונראה מה יהיה אחר כך".
זה לא חייב להיות ככה. כרגע, בשלב גיבוש המפלגה, היא יכולה להשתמש באנרגיה העצומה של "בלפור והגשרים" כדי לשנות את הפרדיגמות הקיימות בלי לשנות את מבנה השילטון במדינת ישראל, כלומר להשתמש במערכת הפרלמנטרית והחוקתית הקיימת כדי לבנות עתיד טוב יותר, דמוקרטיה אמיתית, וביעור של השחיתות.
הרעיון הבסיסי של 'דמוקרטית' נכון ומעולה: מי שמקדש את הדמוקרטיה חייב להיות דמוקרט בעצמו, ומתוך משבר האמון של הציבור בנציגיו בכנסת יש היגיון רב להציע אלטרנטיבה של בחירה במי ששומר על קשר קבוע עם הבוחרים ומאפשר להם להשפיע על תהליכים גם במהלך הקדנציה, ולא רק לפני פריימריז או בחירות לכנסת.
עדיין, הרושם הוא שהמפלגה מחפשת "סלבריטאים" שיכהנו כחברי כנסת, והשקיעה לא מעט מחשבה בשיטה – על פניו הגיונית מאד – ש"תדביק" את אותם נציגים להחלטות הרוב, עם מעט מאד חופש פעולה עצמאי. אבל האם די בכך כדי ליצור שינוי? התשובה שלילית.
להחליף כונן בלי לשנות את החוק
כל הבעיות והתקלות שאותם מניתי נובעות משיטת השילטון המוכרת לנו, והייאוש וחוסר האמון של הציבור בשילטון נובעים מתחושה שפוליטיקאים חייבים להיות מושחתים, ושזאת הסיבה שאנשים ישרים לא נכנסים לפוליטיקה. למעשה, אחת התיאוריות גורסת שמצביעים מעדיפים פוליטיקאים מושחתים – אם הם מייצגים את האינטרס שלהם – מתוך אמונה שפוליטיקאי לא מושחת לא יוכל להשיג עבורם דבר.
במציאות, הזירה הפוליטית המעשית – קרי: הכנסת והממשלה – היא בסך הכל מופע ריאליטי שמציג כלפי חוץ חלק קטן מן האינטרסים, בעיקר הכלכליים, האדירים שמושכים בחוטים של כל השחקנים שמופיעים בו. חמישה או שישה שחקנים חדשים, שלא מביאים איתם אידאולוגיה ברורה או רשימת מכולת, לא ישנו את המשחק בכללותו, ולא סביר שאפשר לשנות אותו כבמטה קסם.
שינוי פרדיגמה אפשרי כאשר בונים מערכת אלטרנטיבית, שונה במהותה, שמהונדסת מלכתחילה כדי לחולל שינוי ארוך טווח. לצורך זה צריך להגדיר מה השינוי שאותו רוצים לחולל, ולהנדס את המכונה כדי שתהיה מסוגלת לבצע אותו.
משרד ממשלתי טיפוסי במדינת ישראל 2020 בנוי מרבדים רבדים של מינויים פוליטיים, ובין השכבות נמצאים אי אילו אנשי מקצוע בודדים. אחד "השכלולים המרתקים" בשני העשורים האחרונים, פרי השחיתות השלטונית ובחסות ה"הפרטה", הוא מבנה מטורף של עשרות "גופי ביצוע" שמסונפים למשרדי הממשלה, שגם בהם מונחות שכבות (צעירות יותר) של מינויים פוליטיים. חוסר היעילות של משרדי הממשלה לא נובע מכך ש"ממשלה לא יודעת לנהל", אלא מכך ש-60 אגורות מכל שקל מנותבים ל"אנשי שלומנו", וכך הקופה הציבורית מתאדה במהירות אל מקורבים ומקורבי מקורבים.
גם בחלום ורוד שבו 'דמוקרטית' תצליח למנות חמישה שרים בחמישה משרדי ממשלה, וגם אם אלה יופעלו על-ידי הבוחרים ולטובתם – השרים לא יוכלו לשנות כמעט דבר – לא בטווח קצר ובוודאי לא לטווח הארוך. דוגמא פשוטה: ישראל כץ, אחד האנשים הבכירים והמשפיעים בליכוד, כיהן כשר תחבורה יותר שנים מכל שר תחבורה אחר בתולדות מדינת ישראל, ומתוקף תפקידו שלט בתקציבים בהיקף מצטבר של מאות מיליארדי שקלים. האם ב-11 שנים הוא הצליח לממש תוכניות שהותוו, למשל בתחום התחבורה הציבורית, עוד בתקופתו של שאול מופז? להפריט את נמלי ישראל? לפתוח את שוק הרכב לתחרות? להפחית את מספר הרוגי תאונות הדרכים? אתם יודעים את התשובות.
שינוי פרדיגמה יושג כאשר אי אפשר יהיה לבנות שכבות נוספות של מינויים פוליטיים, ובמקביל תתמקד "מערכת" חדשה בניקוי האורוות, צמצום מסגרות כפולות קיימות, הגברת היעילות, והחזרת הכח אל מערכות שנשלטות באופן ישיר, ובעיקר שקוף, על-ידי הממשלה. צעד ראשון ליעד הזה מתחיל בסימון מטרה ראשית של המפלגה כ"שיפור יעילות משרדי הממשלה" באמצעות משרד ממשלתי חדש שיתמחה בכך. מהות העניין היא שבמקום להתפזר על עשרות תחומים שבאף אחד מהם אין ל'דמוקרטית' סיכוי אמיתי להשפיע - צריך להתמקד בתחום אחד או שניים שישפיעו על כל המערכות, ובאופן ארוך טווח.
ברובד העליון, חלק אינטגרלי מן היעד הזה הוא הגדרה מראש ששרים מטעם המפלגה לא יהיו חברי כנסת אלא אנשי מקצוע שכירים.
רובד אחד לפני כן הוא הרובד של חברי הכנסת, ושינוי הפרדיגמה שנוגע אליו חשוב גם כדי להסביר את מהות המפלגה באופן קל וברור לציבור הבוחרים, וגם כדי להבין את המהות של המפלגה עצמה ואת הבידול שנדרש ממנה ביחס לכל שאר המסגרות הקיימות.
להלן ההסבר: לולא הקושי החוקי - חבר כנסת מטעם ה'דמוקרטית' יכול להיות מוחלף על-ידי מחשב. במילים אחרות, 'דמוקרטית' לא צריכה "סלבריטאים", יוצאי צבא, מהנדסים, או בוגרי האח הגדול כחברי כנסת, אלא בדיוק את ההיפך מכך.
חברי כנסת מטעם ה'דמוקרטית' צריכים להיות 'אווטארים' חסרי פניות של מערכת טכנולוגית. אין טעם שלוביסט או בעל הון יפנה אל חבר כנסת מטעם הדמוקרטית בחדרי חדרים מפני שכל פעולה שלו, כל החלטה שלו וכל פגישה שלו חייבות להיות מתואמות עם "האח הגדול" האמיתי – שהוא "מרכז ההחלטות" של המפלגה, ומונחית על ידו. שינוי קונספטואלי זה צריך לעמוד בראש מעיינינו - והוא מבוסס על אפשרויות טכנולוגיות שלא היו קיימות בעבר אך בהחלט זמינות לשימושנו כיום.
אדגים את זה מכיוון הפוך לגמרי. חברי הכנסת של יהדות התורה, לפחות לכאורה, לא פועלים על דעת עצמם אלא כפופים להחלטות מועצת גדולי התורה. בפועל גם הם אנשים בשר ודם ולכן רק הם והקב"ה יודעים על כל הפעולות שלהם. אלא שבשונה מחברי כנסת שנכנסו לכנסת עם פתק של מפלגה אחת ורגע לאחר מכן הצביעו בהתאם להבטחות בחירות של מפלגה אחרת – ח"כים של יהדות התורה כפופים לרבי כפי שח"כים של 'דמוקרטית' יהיו כפופים לריבון.
וזה מוביל אותנו אל החלק הקשה ביותר, אבל גם החשוב ביותר, שחייב להתהוות כבר כרגע, בשלבי הגיבוש של המפלגה והרעיון. אין טעם או היגיון להקים עוד מסגרת מפלגתית, נחמדה וטהורה ככל שתהיה, מכיוון שבמקרה הטוב היא לא תהיה אפקטיבית ובמקרה הרע תהווה מטרה להשתלטות עויינת.
כדי לזכות באמון הבוחרים, ולהשתמש בכח שהם יעניקו למפלגה למטרות לשמם היא הוקמה – צריך לבנות מראש את כל המערכות של 'דמוקרטית' כך שיוכלו בבוא היום להשיג את היעד הסופי, שהוא השפעה על המערכת הממשלתית.
ועדה עיקרית שחייבת לקום כבר מחר בבוקר צריכה לגבש את הדרכים היעילות ביותר לשימוש בטכנולוגיה עדכנית כדי לממש באופן אינטראקטיבי וקבוע את "רצון הריבון", תוך נקיטת אמצעי זהירות נחוצים. מערכת כזאת תפעיל בדרך המדויקת ביותר האפשרית את ה"אווטארים" – חברי הכנסת. במילים אחרות, ועדה זאת תהנדס את מערכת קבלת ההחלטות, "המוח" של המפלגה.
הועדה השנייה בחשיבותה היא ועדת ביקורת, ולה יהיה תפקיד כפול: פיקוח קבוע על ההתנהלות של כל אנשי ומערכות המפלגה, והפקת תובנות לייעול ושיפור לפי דוקטרינת "הקופסא השחורה" שנהוגה בתעופה (לימוד מתוך תחקור תקלות). ועדת הביקורת היא הוועדה החשובה ביותר לנרטיב של מפלגה שקמה כדי למגר שחיתות, ולמעשה זאת צריכה להיות "הלב והנשמה" שלה.
ועדה מרכזית נוספת חייבת לעסוק באסטרטגיה, כלומר בדרכים המעשיות ליצירת שינוי והמרת "רצון הבוחר" לפעולות בעלות השפעה, ובמילים אחרות: מה עושים ביום שאחרי הבחירות. במקביל, צוותים מקצועיים חייבים לנסח באופן מיידי מצע ברור וישים לכל אחד מן הנושאים שחייבים להיות מטופלים על-ידי ממשלה – בריאות, חינוך, תחבורה וכן הלאה.
לבסוף, כדי להגיע אל לבבות הבוחרים ולאפשר לכל הדבר הזה לקרות, חייבת לקום באופן מיידי ועדת תקשורת המונים שתפיץ את הבשורה ואת המסרים באופן מקצועי ורחב ככל האפשר, ותדע להתמודד עם כמויות רפש שצפויות להיות מושלכות לכיוון המפלגה ככל שהיא תתעצם.
כולנו רוצים שלום, שוויון, שילטון חוק, רווחה כלכלית, חינוך ברמה גבוהה, שירותי בריאות מתקדמים, תחבורה יעילה, אוויר נקי ועוד ועוד, ובעיקר שילטון שפועל למען האזרחים שלו ולא נגדם. אבל אי אפשר להמשיך ולעשות את אותם דברים ולצפות לתוצאות אחרות.
המפלגה תצטרך בסופו של דבר מנהיג שמוכר ויש לו אלקטורט בסיסי בסקרים ומאחוריו ערבים שמכניסים כספים לקמפיין בחירות. המועמדים הטבעיים: אהוד ברק, ציפי לבני, ירון זליכה, אלי אבידר ורון חולדאי. לא לפסול שותפות ראשונית תחת מעטפת טכנית עם מסגרת פוליטית שעוברת בוודאות את אחוז החסימה והמפלגה שלנו יכולה לסייע לה להגיע למצביעים חדשים. כול חבירה כזו תהיה מחייבת עצמאות מוחלטת, סיעות נפרדות אם אופציה לדרך עתידית יחד במידה והחתונה תהיה מוצלחת.
חייבים להיות כנים: המפלגה הזו לא תוכל לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות אבל כן יכולה לבנות בסיס עם מסגרת אחרת ולהכניס לכנסת אולי מספר נציגים שיביאו יחידות מימון נפרדות והון פוליטי של עשייה בועדות, אמינות, מהלכים שהתחייבנו אליהם.
אני מציע הידברות עם רון חולדאי ציפי לבני אהוד ברק. אנו רותמים את השטח הם רותמים את השם את הכסף והבטחה לעבור את אחוז החסימה. משם הדרך לבנייה תהיה איטית אבל תאפשר בניית תהליך נכון של פריימריס, ועדה מסדרת, צבירת ניסיון פוליטי, צבירת נסיון פרלמנטרי, חשיפה תקשורתית ועוד.
אני מבין את המוטיבציה שלך מצד אחד, אבל מצד שני אנשים מטבעם הולכים אחרי מנהיג. זאת טבעה של החברה האנושית, ואני משער שזה טבוע איפהשהו בגנים שלנו. בסוף יש רשימה לכנסת, והבוחרים, שאינם חברי מפלגה, רוצים לראות ברשימה אנשים שהם סומכים עליהם. יהיה מאוד קשה לבקש מאנשים להצביע עבור רשימה שמופעלת מרחוק על ידי ציבור חברי מפלגה אמורפי. לכן לדעתי יש משמעות לכך שחברי הרשימה לכנסת יהיו אנשים בעלי משקל ציבורי, מוכרים, או לפחות אנשים שאפשר לסמוך על יכולותיהם (מהאקדמיה, מהשוק העסקי, מהצבא, או בעלי נסיון פוליטי קודם, מוניציפלי או ארצי). ומצד שני, אפשר להפעיל את האמצעים שתיארת כדי להבטיח שאותם אנשים יבצעו את רצון חברי המפלגה, ככל האפשר. בסוף ח"כ, מרגע שנבחר, לא ניתן לפיטורים על ידי אף אחד, והסנקציה היחידה עליו היא שלא יבחרו בו שנית.