מפלגה חדשה יכולה לחולל שינוי רק אם היא תהיה שונה בעצמה.
בפוסט זה אנסה להצביע על נקודות כשל בהתארגנות הקיימת, לטעון ולהוכיח שללא שינוי פרדיגמה לא יהיה לה כל ערך, ולהציע דרך פשוטה לשיפור המבנה והנרטיב - כדי שאפשר יהיה לממש את עקרונות חוקת המפלגה ולחולל את השינוי שכולנו מייחלים לו במדינת ישראל.
נקודת המוצא שלי היא שכולנו כאן מפני שאין בינינו מחלוקת על כך שמדינת ישראל נמצאת בנתיב התרסקות, אין מחלוקת על כך ש"כל מסגרת חדשה ונקיה תהיה טובה יותר מן המסגרות המוכרות לנו", יש בקרבנו זעם רב גם כלפי ההתנהלות הפוליטית של כל הפוליטיקאים ובמיוחד של נתניהו ואנשיו, ויש בקרבנו זעם, תסכול וכאב מתוצאות ההתנהלות הזאת.
אבל האם מפלגה חדשה, דמוקרטית ו"נקיה" ככל שתהיה, יכולה לשנות את המציאות הזאת? התשובה הקצרה והברורה היא: "לא".
גם בתסריט האוטופי ביותר, לפיו כל הבוחרים בישראל שמעו על המפלגה ומבינים פחות או יותר את העקרונות שלה, צריך לצאת מנקודת הנחה שלכל הפחות 110 מתוך 120 מנדטים לא יצביעו למפלגה כזאת מפני שהם: כבולים למסגרות קיימות, מאמינים באידאולוגיה שונה, לא סומכים על ההתארגנות, לא מבינים אותה, וכך הלאה והלאה.
מתוך פוטנציאל של 10 מנדטים לכל היותר (שזה סדר הגודל המרבי של כל "מפלגות האווירה" מאז ומעולם), שמתוכו מהווים ה"הארד קור" של "מפגיני בלפור והגשרים" לא יותר מ-2-3 - צריך להניח שלפחות 50% יסברו, כמוני, שעדיף להצביע למפלגה אידאולוגית מבוססת (מרצ, המשותפת, ישראל ביתנו) - גם אם משהו שם לא עובד טוב - מאשר להסתכן בכך שהקול שלהם יימחק אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה.
אבל אפילו בתסריט האופטימי ביותר, שבו מפלגה חדשה תשיג 4-7 מנדטים, ההיסטוריה מלמדת שאלה יתפוגגו בתוך קדנציה אחת מבלי שעצם הכניסה לכנסת תשיג תוצאות כלשהן ובוודאי מבלי שתחולל שינוי ארוך טווח. ההוכחה הפשוטה ביותר היא שאף אחד מאיתנו לא זוכר את כל רשימת מפלגות האווירה מאז ועד היום, ובוודאי לא יכול למנות הישג חברתי ארוך טווח וראוי לציון של אחת מהן. העניין עמוק וקשה אפילו יותר כאשר לוקחים בחשבון ש'דמורקטית' לא מייצגת סקטור ספציפי של בעלי עניין, למשל גמלאים, אנשי ארץ ישראל השלמה או חרדים, אלא רעיון א-מורפי שגם היישום שלו לא ממש מובנה או מותווה באופן ברור (וספק אם אפשר בכלל להתוות אותו בסד הזמנים הנוכחי).
אם לא די בכל אלה – לאף אחד מן המעורבים ביוזמה אין, ככל הידוע לי, ניסיון פוליטי, היכרות עם תהליכים פרלמנטריים או ניסיון מול הממסד הממשלתי של מדינת ישראל (משרדי הממשלה). על כן, החשש שלי הוא שכל האנרגיה הנפלאה של המחאה, ושל ה"נמאס לי מהמצב הקיים" עומד להתרסק על "אתגר מעבר אחוז החסימה" ובמקרה הטוב על "נכניס מישהו לכנסת ונראה מה יהיה אחר כך".
זה לא חייב להיות ככה. כרגע, בשלב גיבוש המפלגה, היא יכולה להשתמש באנרגיה העצומה של "בלפור והגשרים" כדי לשנות את הפרדיגמות הקיימות בלי לשנות את מבנה השילטון במדינת ישראל, כלומר להשתמש במערכת הפרלמנטרית והחוקתית הקיימת כדי לבנות עתיד טוב יותר, דמוקרטיה אמיתית, וביעור של השחיתות.
הרעיון הבסיסי של 'דמוקרטית' נכון ומעולה: מי שמקדש את הדמוקרטיה חייב להיות דמוקרט בעצמו, ומתוך משבר האמון של הציבור בנציגיו בכנסת יש היגיון רב להציע אלטרנטיבה של בחירה במי ששומר על קשר קבוע עם הבוחרים ומאפשר להם להשפיע על תהליכים גם במהלך הקדנציה, ולא רק לפני פריימריז או בחירות לכנסת.
עדיין, הרושם הוא שהמפלגה מחפשת "סלבריטאים" שיכהנו כחברי כנסת, והשקיעה לא מעט מחשבה בשיטה – על פניו הגיונית מאד – ש"תדביק" את אותם נציגים להחלטות הרוב, עם מעט מאד חופש פעולה עצמאי. אבל האם די בכך כדי ליצור שינוי? התשובה שלילית.
להחליף כונן בלי לשנות את החוק
כל הבעיות והתקלות שאותם מניתי נובעות משיטת השילטון המוכרת לנו, והייאוש וחוסר האמון של הציבור בשילטון נובעים מתחושה שפוליטיקאים חייבים להיות מושחתים, ושזאת הסיבה שאנשים ישרים לא נכנסים לפוליטיקה. למעשה, אחת התיאוריות גורסת שמצביעים מעדיפים פוליטיקאים מושחתים – אם הם מייצגים את האינטרס שלהם – מתוך אמונה שפוליטיקאי לא