לכבוד
ג' טבת תשפ"א
18/12/2020
סימוכין: 97347
הנדון: סיכום זום תרבות דמוקרטית
על מעמד האמן ומוסדות התרבות בחברה הערבית בישראל
ביום שלישי 15.12.20 נערך מפגש זום תרבות דמוקרטית בנושא מעמד האמן ומוסדות התרבות בחברה הערבית בישראל. את המפגש פתחו מר מוחמד ביטר (איש חד"ש), מחברת "סיממנה" להפקת פסיטבלים, ואירועי פיסול, קולנוע, מוסיקה ותיאטרון בחברה הערבית, העובדת עם כ-50 רשויות ערביות בישראל; מר מחמוד אבו-ערישה, מנהל תיאטרון "אל סראייה" ביפו ומשורר; ומר סאמר מועלם, יו"ר פורום עמותות תרבות ערביות, ובהן 57 ארגוני תרבות, וחבר פורום מוסדות התרבות בישראל. להלן תמצית הדברים שהועלו במפגש:
1. מוחמד ביטר:
חברת "סיממנה" מקשרת אמנים ואנשי הפקה עם הלקוח, הרשויות המקומיות הערביות. הצרכן הסופי הוא כמובן הצופה. רשות המבקשת להתקשר עמנו מקבל מאתנו את כול שרשרת העבודה, מאיתור משאבים להפקת תרבות, דרך הגשת הבקשות, קבלת התקציב והביצוע בפועל.
בעיות בחברה הערבית
א. אנשי מקצועי ברשויות המקומיות מתקבלים על בסיס קרבת משפחה ולא על בסיס מקצועיות. זה מביא לחוסר יעילות ולחוסר פילות. היו מקרים שגייסתי חצי מיליון שקל ולא קרה איתם כלום, כי האדם האחראי על תרבות ברשות הספציפית היה עסוק בדברים אחרים.
ב. חסמים ביורוקרטיים בתוך הרשות – גזבר או בעלי תפקידים המצויים באופוזיציה לראש הרשות, מלחמות פוליטיות בכפרים ובישובים, יוצרים בעיות בתפעול התרבות ברשות.
ג. מחסור באולמות – ישנם כיום ישובים ערביים בודדים עם תיאטראות או אמפיתיאטרון. אום אל פאחם, ג'לג'וליה. כאשר כבר מגיע תקציב ייעודי לבניית אולם, ראשי הרשויות משתמשים בו לבניית אולמות ספורט או מגרשי כדורגל.
ד. אי הבנת הערך האמתי של תרבות – האלימות בחברה הערבית גואה בשל אי הבנת הערך האמתי של תרבות, ועד כמה היא יכולה להביא צעירים למצב של שפיות ושל עומק נפשי. התרבות נמצאת בתחתית הסולם מבחינת הערך החברתי שמייחסים לה בחברה הערבית.
ה. מעמד האמנים – בחברה הערבית ישנם אמנים בקנה מידה בינלאומי, מבחינת האיכויות של יצירתם. הם היו יכולים להביא כבוד לחברה הערבית ולישראל, ופעילותם האמנותית מתחילה רק כעת להפוך לרווחית בעבור האמנים עצמם. אבל חילופי שרי התרבות הביאו לשינויים, המקשים על מעמד האמן ועל מצב התרבות הערבית. השרה מירי רגב התחילה ביוזמת תרבות יישובית סל"ע (סל תרבות עירוני). לפי יוזמה זו כול ישוב זכה בסכום ליוזמה תרבותית ופסטיבל שנתי. השר חילי טרופר הפסיק את סל"ע, שהיה מקור הכנסה מכובד להרבה אמנים ואנשי הפקה, ולא המציא תחתיו תחליף.
2. מחמוד אבו ערישה:
[מציג את נתוני דו"ח מוסאווה 2019 על מצב התרבות הערבית]
א. נזקה של שרת התרבות הקודמת ומדיניותה – אחרי קדנציה של השרה מירי רגב, שהייתה קשה מאוד לתרבות הערבית. התחושה שלנו היא שמשרד התרבות לא רואה אותנו. החברה הערבית מצויה במצב של פוסט טראומה בשל חקיקת חוק הלאום, סגירת תיאטרון אל מידאן ועוד, ומצב זה גורם לצנזורה פנימית ולחשש ליצור.
ב. אפלייה בתנאים למענקי סיוע קורונה – על פי תקנות משרד התרבות, רק ארגוני תרבות שקיבלו סיוע מקומי מעם הרשויות בשנת 2018 היו יכולים להגיש בקשות סיוע. מכיוון שהרשויות המקומיות הערביות לא מתקצבות תרבות ערבית, וברובן גם אין רכזי תרבות ייעודיים לתחום, משרד התרבות לא אפשר לנו להגיש בקשות לסיוע.
ג. תקנת התרבות הערבית כמנגנון המנציח אפלייה – רוב מוסדות התרבות הערביים נתנכים מכוח תקנת תרבות ערבית ופסטיבלים. אף על פי שהחברה הערבית היא 20% מאוכלוסיית ישראל, ולמרות הטענות על הגדלת תקציב התרבות לחברה הערבית, בשנת 2011 נוצלו רק 3% מתמיכות משרד התרבות, וב-2019 רק 4% (40 מליון ₪ מתוך מיליארד שקל). בשנת 2012 מוסאוה עתר לבג"צ ותבע שתקציב התרבות לחברה הערבית יעמוד על שיעורה באוכלוסיה, 20% מתקציב התרבות הכולל של מדינת ישראל, אך בשנת 2016 משך עתירה זו מבג"צ, אחרי שהמדינה התחייבה בפני בית המשפט לקיים סקר צרכים תרבותיים בחברה הערבית, ועמדה בהתחייבותה זו.
ד. תזרים התמיכות מונע צמיחה תרבותית – כמו כול מוסדות התרבות בישראל, אנו מקבלים עד דצמבר רק 40% מן התמיכה השנתית, אבל אז, עד סוף דצמבר עלינו להשתמש בשאר ה-60%, כי ההחלטה על התקציב מתקבל בינואר. מצב זה הוא בלתי אפשרי, מפני שהוא פוגע תזרימית במוסדות התרבות, גורם להתפטרות צוותי הפקה, כי אין מניין לשלם להם משכורת, ולפגיעה בהתפתחות האמן הערבי העצמאי, כי הוא תלוי במוסדות, ואינו יכול להתקיים ללא תמיכה ממשלתית.
ה. היעדר תרבות עירונית ערבית - בשנת 1948 איבדה החברה הערבית את המרחב העירוני שלה (עכו, יפו, חיפה, לוד וערים נוספות). יחד עמן איבדה את העיר רמחב תרבותי. שכן, העיר היא מרחב שמעודד פלורליזם, שוויון וחופש ביטוי. מועד הפעילות כיום במשרד התרבות הוא עידוד התרבות בפריפרייה. זה מצוין וחשוב, אבל ראוי להתעמק גם בפיתוח מרחב התרבות הערבי בערים הערביות והמעורבות. לא ייתכן שבעיר כמו לוד, למשל, שיש בה 40.000 תושבים ערביים, הם כמעט ואינם זוכים למופעי תרבות כלל.
ו. מלחמת תרבות בחברה הערבית - החברה הערבית מצויה כיום במאבק בין השמרנות הטבועה בה לבין הרצון לטפח בה את ערכי השוויון, ואת התרבות המעודדת ערכים אלה.
3. סאמר מועלם
א. חוסר שוויון – המדינה התחייבה בפני בג"צ לקיים סקר צרכי תרבות בחברה הערבית, ולכן רואים שהתקציב גדל. תקנת התרבות הערבית גדלה ל-40 מיליון ₪ בשנת 2019, ותקנת תרבות בפריפריה (דרך חברת פמי פרימיום), אחרי תיקון קריטריונים שנעשה בשנת 2015, הגיעה ל-5 מיליון שקלים נוספים בשנת 2019. כלומר, יש עליה שנתית בתקציב ובבקשות הסיוע המוגשות למינהל התרבות, אבל חלוקת תקציב התרבות עודנה רחוקה מלהיות שיוויונית.
ב. מחסור בתשתיות – יש בחברה הערבית מחסור בתשתיות פיזיות לקיום תרבות, כמו אולמות, סינמטקים ומוזיאונים.
ג. חוסר מודעות מוניציפלית - אין מודעות של ראשי הערים והישובים בצורך בתרבות ובתמיכה בה בראשית הדרך האמנותית.
ד. מעמד התרבות – מעמד התרבות והעוסקים בה בחברה הערבית הוא נמוך ופגיע. מכיוון שהחברה הערבית היא שמרנית מטבעה, אנו נתקלים בקשיים מקומיים. למשל, דתיים שמתנגדים להופעת נשים בפני גברים, גם אם הן עוטות לבוש מסורתית ומופיעות בפני בני משפחתן בלבד (מתנ"ס לוד), הביאה לאיומים בפגיעה בהן ולפגיעה פיזית במבנה המתנ"ס. זרמים פונדמנטליסטיים בעיר ממש התירו את דמן.
ה. תרבות עירונית - נצרת היא העיר הערבית היחידה שהתפתחה כעיר מאז קום המדינה. כול שאר הערים המעורבות, כמו לוד, רמלה ואחרות, כמעט ואין בהן פעילות תרבותית.
ו. מעמד האמן – חוסר המודעות של הרשויות הלאומיות והמוניציפליות לחשיבות טיפוחם של אמנים גורם לכך, שאמנים רבים רוצים ללמוד בחו"ל. מעמד האמן קשור גם למצב הסוציו-אקונומי הנמוך של החברה הערבית, ובחוסר המקצועיות בתחום התרבות ברשויות הערביות.
ז. קושי בגיוס משאבים – למוסדות התרבות הערביים קשה לגייס כסף לתרבות ערבית מקומית מקרנות בחו"ל.
4. סאמר מועלם – פתרונות ועקרונות עבודה לעתיד
א. שיתופי פעולה אזוריים בין החברה הערבית בישראל לבין מדינות המפרץ וכיו"ב מדינות, שחתמו כעת הסכמי נורמליזציה ו/או שלום עם ישראל.
ב. שיתופי פעולה בינתחומיים בתוך ישראל ובין אזורים גאוגרפיים שונים בתוך הארץ.
ג. מיסוד והבנייה ארגונית של דרך האמן מפרויקט אישי ועד להקמתו של מוסד תרבות רשמי.
ד. כתיבת קוד אתי לעוסקים בתרבות העברית, ובו שיח על ערכים, על התחרות וייסוד מנגנון פנימי לפתרון קונפליקטים תרבותיים.
ה. מודל מפעל הפיס – הקמת מעבדת תרבות ברשות המקומית הערבית. מפעל הפיס תורם כסף לשנתיים-שלוש של פעילות, בתנאי שהרשות המקומית מקצה לה מבנה מתאים. כך נוצר מצב שבו אין בעלות פרטית של הרשות על ארגון התרבות, והוא יוכל להתפתח בשקיפות ובמקצועיות.
ו. שינוי קריטריונים לתמיכה בתרבות ערבית – מנהל התרבות עובד לפי קריטריונים כמותיים. הוא שואל כמה הופעות היו לך, ולפי זה קובע את סך התמיכה שתקבל. אבל כיוון שרובנו גרים בכפרים, החסרים אולמות תרבות, איננו יכולים לעמוד בדרישות הקריטריון הכמותי. כתוצאה מכך, אמנים ומוסדות תרבות רבים מכוונים את מרב פעילותם האמנותית לגילאי ילדים ונוער, כדי 'לעקוף' את הקריטריון הכמותי ולקבל תקציב מ'סל תרבות'.
ז. ניוד ארגוני תרבות ערבית מהתקנה הערבית לתקנה הארצית - תיאטרון פרינג' נצרת, למשל, עונה על כול הקריטריונים של תקנת תיאטרון ארצית. אבל אם יעבור לעבוד תחת תקנה זו יקבל הרבה פחות כסף. אחת הדרישות שלנו, בפורום מוסדות התרבות הערביים, היא לאפשר ניוד של ארגוני תרבות ערבית מהתקנה הערבית לתקנה הארצית, שאם לא כן זה יוצר קונפליקט מבני שחייבים לפתור אותו, ולבנות בעבורנו רשת ביטחון, על ידי התאמת הקריטריונים של התמיכה למצבם של מוסדות התרבות הערביים, כך שמוסד שמתנייד מתקנת התרבות הערבית לתקנה הארצית לא יקבל פחות תמיכה משקיבל מקודם לכן.
ח. שינוי החלטת הממשלה מספר 922 בנוגע למענקי פיתוח לרשויות ערביות – כרגע אין בתקנה זו שום אזכור של התרבות הערבית. כדי שנוכל להקים מוסדות תרבות צריך להיכלל בה, למשל, שינוי יעוד הקרקע ברשות הערבית/בישובים הערביים, כדי שנוכל להשתמש בקרקע או במבנים היסטוריים כמו הסראייה בנצרת, למשל, להקים בהם מוסד תרבות.
5. אילן שיינפלד
[הודה לדוברים על תמונת המצב הקשה והמלמדת שהציגו בפני הנוכחים.ות, והציע כמה רעיונות לפתרון, כדלקמן]:
א. ייזוּם קורס הכשרה של מנהלי.ות תרבות לרמה הארצית והמוניציפאלית בשת"פ עם אחת האוניברסיטאות/מכללות
ב. חקיקת חוק התרבות הערבית בישראל.
ג. ייזוּם כנס תרבות ודת ערבית בישראל, שבו ידונו אנשי תרבות ודת מן החברה הערבית על ערכי שמרנות וחדשנות, עירוניות וכפריות וכדומה.
ד. ייזוּם כנס ראשי רשויות ערביות בנוגע למעמד התרבות והאמן בתחומיהן.
ה. פנייה למשרד החוץ ולקשתו"ם לייזום והקצאת משאבים לייצוא התרבות הערבית בישראל לחו"ל.
ו. הכרזה על תחרות אדריכלים להקמת מרכזי תרבות ואולמות בישובי החברה הערבית בישראל.
ז. תוספת חקיקה בחוק לשימור אתרים היסטוריים בישראל – ותביעה להקצות 20% מתקציבה ומפעילותה של המועצה לשיקום ושימור אתרים בישראל לשיקום ושימור מבנים אותנטיים. מוחמד ביטר מוסיף - כמו הסראייה בנצרת, שתשמש כמוזאון, כבית אמנים וכמוסד תרבותי חי ונושם.
6. סיגל כהן:
א. ראוי לבדוק האם ניתן להחיל את תקנת ירושלים כתוספת תקציבית לתקנת התרבות הערבית.
ב. לא תקין בעיניה, שניהול מוסדות תרבות ערביים נמסר בידי יהודים.
7. איתן בלום
ביקש לברר מה הם הטיעונים של בג"צ, בנוגע לדרישת מוסאווה לקבלת 20% מתקציב התרבות של ישראל לחברה הערבית.
8. עו"ד עדנה הראל-פישר
א. תקנת סל"ע – היא תקנה מאוד בעייתית. חשבתי שזה הישג שהוקפאה. השאלה שלי היא, האם היא באמת הופעלה באופן, שהיה יכול לייצר תשתית תרבותית ארוכת טווח, או באופן פסטיבלי, שלא עודד הקמת תשתיות כאלה.
ב. ייצוג המיעוט – מיעוט משמעותי כמו החברה הערבית בישראל ראוי שתקציב התרבות שלו ישקף את שיעורו באוכלוסיה. אבל אני לא בטוחה, שהאמירה ש 20% צריך להיות חלקו בתקציב התרבות, או התביעה לחקיקת חוק תרבות ערבית יקדמו אותנו. צריך לחוקק בישראל חור תרבות ואמנות כללי, שיצור שכלול בין צרכים תרבותיים, סוגי תרבות ואוכלוסיות. אני לא חושבת, שניהול 20% מתקציב התרבות הנפרד הוא פתרון אידאלי, אך כמובן שצריך תיקון משמעותי בייצוג התרבות הערבית בתקציב התרבות. 20% אלה צריכים להיות מנותבים להגדלת תשתיות פיסיות לפיתוח התרבות הערבית בישראל.
9. מוחמד ביטר:
א. יוזמת סל"ע – היא לא באה כדי לייצר תשתיות. היא הביאה להפקת פסטיבלים, שמטבעם נמשכים יומיים-שלושה. אבל במסגרת סל"ע ראינו יוזמות תרבותיות בישובים ערביים רבים, ויוזמות אלה נתנו עבודה ופרנסה לאמנים עצמאיים ולמוסדות תרבות, ואפשרו פיתוח תיאטרון, קולנוע ואפילו אמנות רחוב כמו גרפיטי במסגרת סל"ע.
ב. חוק תרבות ערבית – אני עם רגליים על האדמה. המחוקק הישראלי לא הזכיר את האוכלוסיה הערבית כמעט בשום חוק. מבחינת המחוקק, כבני מיעוט איננו קיימים, ואיננו שותפים בנוף התרבותי-פוליטי. ההדרה של האוכלוסיה הערבית היא לא רק בתקשורת. אבל בתקשורת הישראלית אין אזכור למופעי תרבות ערבית. גם כאשר מדובר במיטב שבמיטב התקשורת מדירה את התרבות הערבית בישראל. כך, כמו בתחומים אחרים כמו תרומת הערבים לרפואה בישראל וכדומה. התרבות הערבית וייצוג החברה הערבית בישראל נעלמו מן המרקע.
10. סאמר מועלם
א. הייצוג בחו"ל – הוא בעייתי מבחינת הזהות של החברה הערבית בישראל. אכן, השאיפה של הרבה מוסדות תרבות ערביים היא להתחבר לעולם הערבי ולהופיע בו. אבל בשנים קודמות אנשים היו צריכים להוציא דרכון פלסטיני מהרשות כדי להופיע בבירות, למשל. ברגע שמוסד או אמן מקבלים מימון מהמדינה, הם מחויבים בסמלי המדינה, וזה הופך להיות בעייתי. כאשר יהיה שלום, הדילמה הזאת תיפתר מעצמה.
ב. מי שקיימה את סקר הצרכים התרבותיים של החברה הערבית בעבור המדינה היא החוקרת סאהד אבו נאסר, בעלת מכון מחקר אורבני.
11. אלי גרפינקל: מציע לעניין את העתונאית והעורכת ענת סגוסטי בבעיית הייצוג של התרבות הערבית בתקשורת הישראלית.
בברכה ובתודה,
אילן שיינפלד
יו"ר פורום תרבות דמוקרטית