לכבוד
כ"ה כסלו תשפ"א
11/12/2020
סימוכין: 97344
הנדון: סיכום מפגש פורום תרבות דמוקרטית
על מדיניות התרבות של ישראל
1. את המפגש פתחה עו"ד עדנה הראל-פישר, היועצת המשפטית לשעבר של משרד התרבות, וזו תמצית דבריה –
2. יש שני אופני התייחסות לתרבות. התרבות כתעשייה, מנקודת מבט כלכלית תועלתנית, והערך האינטריזי של התרבות לאדם ולחברה – חופש הביטוי, כבוד האדם ומימוש אישיותו במכלול צורות ההבעה.
3. יש מִתאם בין מדינות עם הישגים טכנולוגיים לבין היותן מעודדות תרבות, ובתוכה תעשיות יצירה כמו טקסטיל, תעשיית תיירות ועוד. במלים אחרות, יש כלכלת תרבות ותעשיית תרבות.
4. אין לתחום התרבות את היכולת להתחרות כלכלית בתחומי תעשייה אחרים, ולכן אין לצפות מהמדינה בתמיכה בתרבות כתמיכתה בתחומי תעשייה אחרים.
5. אם ערך התרבות הוא אינטריזי, אז ממילא אנו מצפים מן המדינה להתערב ולתמוך בו, אבל בהתערבות על פי עקרון הריחוק.
6. אופן שיקול הדעת שהמדינה תפעיל יהיה בהתדיינות, בשיתוף ארגוני של אמנים ומומחים מתחום חקר התרבות, ויתנהל בשקיפות.
7. המדינה צריכה לציור מרחבים, שבהם מתקיים השיח בו תתעצב מדיניות התרבות, ואחרי כן יש לה כלים לסייע בכך – מנגנוני התמיכה, חממות, פרסים, שגם עליהם להיות מעוצבים מתוך עקרון הריחוק, בתוספת שיקול דעת על פי קריטריונים אמנותיים שקופים.
8. הכלים שנגזרים מעקרון הריחוק הם –
א. תמיכות – עליה לתת למוסד תרבות, אך לא לנהל אותו. האם על התמיכות להיות תלויות איכות? מנגנון תמיכות קשה ליישום בחברה מקוטבת כזו שלנו.
ב. מועצה לתרבות ולאמנות – לא כפי שמתנהלת המועצה כיום.
ג. פרסים, מלגות – אלה מביאים גם חסרונות. הם שואבים אליהם לחצים פוליטיים והתערבות, בעולם הלא נקי דיו של מנגנוני התרבות כיום (פרס היצירה הציונית כדוגמה).
ד. הטבות מס לתרומות
ה. פריסת הכנסות על פני כמה שנים
9. אפשר לעצב מן הכלים לעיל חבילה, שיש לה עלות למדינה והיא שתיתן אותה. או אז תהיה תמיכת המדינה בתרבות תלויה בפחות הפעלת שיקול דעת מצד המדינה.
10. את המפגש המשיכה ד"ר דיתי רונן, חוקרת תרבות, וזו תמצית דבריה –
11. אחת השאלות המרכזיות היא איפה האמנות מקדמת אותנו בעולם המקוטב של החברה הישראלית.
12. משבר הקורונה חשף את נקודות השבר הקיימות זה מכבר בחברה שלנו, גם בכול הנוגע לעמדת החברה והמדינה כלפי התרבות, ומעמדם הנמוך של האמנים ושל מוסדות התרבות בישראל.
13. בעיה מרכזית כיום בתחום ניהול התרבות בישראל היא היעדרו של גוף הסוקר את פני התרבות ומציף את האתגרים העומדים בפניה, וכשאין מידע אין טיעון ודיון על חשיבות התרבות ותרומתה לחברה. אין מי שאוסף מידע, חוקר ומציף אותו.
14. בעיה נוספת היא, שאנחנו לא חברים בפאנלים האירופיים כי אין אצלנו מדידה של תרבות. עלינו לשאוף להקמתו של מכון מחקרי תרבות ישראל, שיבחן את התרומה הכלכלית של התרבות בישראל, את המצב התעסוקתי, מצב ההיצע, עמדות הציבור כלפי התרבות ועוד.
15. תחום נוסף שירד מהפרק לגמרי הוא החינוך ליצירתיות כבר מן הגיל הרך, וביה"ס היסודי, דרך חטה"ב והתיכון. שם אמורים בני אדם צעירים להיתקל בדבר הזה שישנו בתוכם, ומבקש לצאת החוצה באופן מקורי.
16. עלינו לכלול במדיניות התרבות שאנו מציעים גם את פיתוחם וקידומם של בתי ספר לאמנות, מכון אמנויות ניסיוניות, מכון יצוא לתרבות, שיהיה הכלי שלנו לייצג את ישראל בעולם, תמיכה באמנים עצמאיים ואת שינוי היחס בין מרכיבי התמיכה השונים.
17. עידית עמיחי: מכירת נכסיו של מוזיאון האיסלם בירושלים חוללה פתאום שיח על מדיניות התרבות של ישראל.
18. בקורונה היוצרים ירדו לתחתית שרשרת המזון, הפכו לסדרנים במוזיאונים המעטים שנפתחו.
19. בעיניי, כול אדם הוא יוצר, אבל כן צריך דירוג. האמנות היא לא דמוקרטית, היא כרוכה בהצטיינותו בחדשנות, והמפתח לדירוג זה הוא מועצת תרבות, שצריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע. עלינו לחדד את חשיבות נוכחותם של אנשי מקצוע במועצה לתרבות.
20. עו"ד עדנה הראל פישר: מלבד פרסים יש מנגנונים אחרים שאפשר להשתמש בהם, שהם לא תחרותיים. בארץ אין מעמד משמעותי לארגוני האמנים בשיח של מנגנוני המדינה על מדיניות התרבות. ישנן מדינות המקיימות מנגנונים סוציאליים לתמ